הפניקס חברה לביטטוח בע"מ נ' מאירי ואח'

פסק דין

מונחת בפני תביעת שיבוב שעניינה בתאונת דרכים.

רקע:

ביום 26/8/10 בחניון בנמל תל-אביב ארעה תאונת דרכים בין שני כלי הרכב נשוא התביעה (להלן: "התאונה").

העיד בפני עת/1 (להלן: "עת/1") שהינו נהג רכב המבוטח אצל התובעת (להלן: "רכב התובעת"), כמו כן העיד נתבע 1 (להלן: "נתבע 1") שהינו נהג רכב המבוטח אצל הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעים").

עיקר טענות הצדדים:

לטענת ב"כ התובעת, נהג רכב רכב התובעת ביקש להחנות את רכבו בחנייה של נמל תל-אביב, רכב הנתבעים נסע לאחור ופגע ברכבו.

לטענת ב"כ הנתבעים, כאשר נסע נתבע 1 עם רכבו לאחור בנסיעה איטית, הגיח לפתע רכב התובעת וכך ארעה התאונה.

דיון והכרעה:

השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן – מי אחראי לקרות התאונה, והאם יש לייחס לנתבע 1 שנסע לאחור את מלוא האחריות.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, השתכנעתי לחלק את האחריות בין המעורבים בתאונה.

העיד בפני עת/1 כי נכנס לחניון בנמל ת"א, פנה לאחד משני מפרצים שהיו שם, ולפתע רכב שעמד במקום אסור המסומן באדום לבן, נסע ברוורס ופגע בו בחוזקה בדלת ובכנף הימנית. כמו כן הדגיש שכאשר ביצע את הפניה שמאלה, הרכב הפוגע היה במצב של חניה מלאה.

גם שנשאל בחקירתו הנגדית, האם ראה את הרכב של הנתבעים נוסע לאחור, השיב (עמ' 3) "לא, הוא עמד בחניה מלאה... שאני הייתי ממש אחריו במאונך, הוא נסע לאחור ופגע בי".

זאת ועוד, ב"כ הנתבעים הפנה את עת/1 לטופס הודעתו ששם צויין שעת/1 רצה להכנס לחניה ובעת התאונה היה בעצירה מוחלטת, לעניין זה השיב, כי הוא לא זה שכתב את ההודעה ואינו מסכים עם תוכן הדברים, שהרי היה במהלך נסיעה.

מנגד, העיד נתבע 1 שעצר את רכבו בתוך החניון בנמל ת"א, שהבחין שחניה התפנתה, העביר להילוך אחורי. כאשר נסע נסיעה קצרה לאחור פגע ברכב ברכב התובעת, מבלי שראה אותו. זאת ועוד, ציין כי הרכב של עת/1 היה במצב של נסיעה לכיוון החניה ושהפגיעה היתה עם הטמבון האחורי שלו בדלת של רכב התובעת.

בנוסף לאמור, אישר כי עצר את הרכב במקום המסומן אדום לבן, אך זאת על מנת לנסוע לאחור.

יתרה מכך, אמר כי הוא מבין שפגע ברכב, אך בהמשך דבריו אמר (עמ' 4) "... אני לא בטוח שאני הנושא הראשי בתאונה".

לדידי, אין חולק כי רכב הנתבעים נסע לאחור על-מנת להיכנס לחנייה, ועל כן השתכנעתי כי מירב האחריות על נתבע 1, בשיעור של 70%.

יחד עם זאת, סבורתני שגם עת/1 שנכנס לחניון וביקש להחנות את רכבו, עליו היה לקחת בחשבון שרכבים יסעו לאחור, על-מנת להחנות רכבם. לטעמי, משראה את רכב הנתבעים עוצר, לא נתן את דעתו כמצופה מנהג סביר הנוסע בחניון. למרות האמור, המשיך בנסיעתו, ונכנס לחנייה "בעיניים עצומות". לפיכך, השתכנעתי לייחס לו רשלנות תורמת בשיעור של 30%.

התובעת תמכה את נזקיה בחוו"ד שמאית המעידה על שומת הנזק, חוו"ד זו לא נסתרה.